יוני כהן-אידוב

לפני יומיים התראיין ח"כ אחמד טיבי בערוץ 2, והביע את התנגדותו למבצע. עד כאן לגיטימי. אך כשהתבקש ע"י דני קושמרו להואיל בטובו להתבטא גם נגד ירי הטילים על תושבי הדרום, השיב בלשון מתחמקת להרגיז: "מה, כל פעם אני צריך להגיד מחדש שאני מגנה את זה? אני לא קבלן גינויים". מעבר לעובדה שאני לא סגור עד הסוף על כך שהוא אי פעם גינה זאת מפורשות (ואשמח אם מישהו יכול להאיר את עיניי), הרי שאפילו בהנחה שגינה זאת מפורשות 100 פעמים, הסירוב הילדותי להתבטא מפורשות למען יוכלו גם אלה שפספסו את הגינויים הקודמים להבין, כמוהו כהצהרה בגנות הגינוי. כן, מעצם היותו פוליטיקאי הוא "קבלן גינויים". לשיטתו של טיבי, אין שום בעיה שבפעם הבאה שיישאל רה"מ נתניהו אם הוא מגנה הרג פלסטינים חפים מפשע, הוא ישיב "מה, שוב אני צריך להגיד את זה? אני לא קבלן גינויים". הייתי רוצה לראות את תגובתו של טיבי אז.

דווקא הוויכוח המדובר שלו עם רוני דניאל מאתמול לא כ"כ מרגש אותי. דניאל הטיח בטיבי שהוא מגלה רגישות אך ורק לאזרחים הנפגעים בצד אחד, וטיבי השיב (בהתלהמות) שדניאל לא פרשן צבאי אובייקטיבי ומחרחר מדון. אם ננפה את הסגנון האלים, קשה שלא להגיע למסקנה ששני הצדדים צודקים, אם כי אני בכל זאת חייב להעניק את הניצחון לדניאל. סגנונו של דניאל והששון שהוא מפגין אלי קרב הם לא כוס התה שלי, אבל אני לא מתרשם שהוא מפנטז בלילות על פגיעה בילדים פלסטינים. חובת ההוכחה על טיבי שהוא מסוגל לגלות רגישות דומה לאזרחים בשני הצדדים עדיין לא מולאה.